2020 שנת הקורונה
בכל יום ב 12 בלילה יש לי תזכורת להאכיל את המחמצת. באחת בצהריים יש לי תזכורת לעשות בדיקת ביוץ. הכל מוכן לתסוס, לבעבע חיים, רק תבואי.
עם כל המוות הזה מסביב אני רוצה להפיח חיים במשהו, לטפח אותם ולתת להם לגדול, ללוות ולראות את ההתממשות. אין לי סיבות טובות לרצון הזה אבל אילו סיבות צריך בשביל חיים, רק שמחה והתרחבות של הלב.
היום הינו בשבעה הבלתי רשמית של כ'. ניחום אבלים קרובים הוא לא עניין כל כך נורא, יש הגיון בהתכנסות ובייחוד כזאת שבה משתתפת רק משפחה קרובה וחברים טובים. אפשר להסיר את המסיכות. עברנו מצחוק לבכי ובחזרה דרך בדיחות שחורות.
לאיש יש מקום של כבוד בתזכורות הילדות, בהיקשרות הראשונית שלי לארץ תוך עיגון השורשים שנעקרו, אלו מנסים להיאחז בשורשים דומים. בשנים האחרונות לא ביקרתי אותם הרבה אבל הדרך היא אותה דרך והיום הכתובת שלי שוב סמוכה. בשנה האחרונה היה חולה ובשבועות האחרונים המוות היה עניין של זמן.
איש באמת מיוחד, יוצא דופן בנוף המקומי. כל הזמן צצה מולי התנועה המוזרה של בטניס. מין מכה מהירה, מצליפה אך חסרת תנופה מוקדמת, שהיה מיטיב להכות ולהכניס, לפחות חלק מהזמן, את היריב להפתעה. אני לא בטוחה שהוא לגמרי שלט בה אבל היא הייתה כל כך ייחודית וכל כך מאפיינת, היא והרצון שלו לנצח והרצון להיות אהוב.
אז מי עוד מת השנה? סבתא חורגת טובה שהפכה בדיעבד למכשפה רעה מהמזרח. היא הבטיחה להשאיר את הבית, אותו הבית שהיה של סבא שלי לפני שנפטר, לאבא שלי. אז הבטיחה…
זו הייתה יוזמה שלה מלכתחילה להוריש אותו לאבא אבל בשנה האחרונה כנראה תפס אותה הפחד מהמוות והיא שינתה את עורה. היא לא קיבלה את ההורים שלי כבעבר, היה לה מה להסתיר ולא היה נעים לה מכל השנים שבהם עזרו ואהבו אותה. היא כתבה צוואה חדשה והורישה את הבית, רכושה היחיד, לאחיינית שלה אשר דאגה לה לקבורה נוצרית אורתודוקסית כהלכה. שיהיה לה לבריאות, באמת מקווה שזה עזר לה למות בקצת יותר שלווה ופחות סבל.
אם הייתה מספרת להורים שלי הם היו מקבלים את החלטתה בלי שום ספק ואז לא הייתה צריכה להתרחק מהם, מהאנשים שאהבו אותה כל כך הרבה שנים. במזרח אירופה מתים מסודות ואי הבנות שלעולם לא ייפתרו.
והמוות הכי קרוב ויומיומי היה של החתול הזקן שלי, שחי בתוך ענן ביתי 16 שנים והלך אחריי בכל אשר הלכתי. לפני שנתיים הוא רזה עד מאוד, חשבנו שזו קנאת אחים כאשר ק' הקטן נולד והוא ירד עוד שלב בהיררכיית הבית אבל לא, זו הייתה אי ספיקת כליות שהצלחנו להדוף למשך שנתיים פלוס. הוא עבר אז טיפול שיניים מאסיבי והתאושש.
הפעם שוב פשה בו רזון לא טבעי והוא הלך ודעך אבל כבר לא ממש היה אפשר לעזור לו. העדפנו לקחת אותו הביתה להעביר סוף שבוע אחד אחרון איתנו ואז לשחרר אותו מסבלו עם זריקה קטלנית גואלת.
החיים בלעדיו לא היו אותו דבר, היה חסר רוך ותנועה בבית, הכל עמד. ארגז החול הריק, הפתח החתולי בדלת המרפסת, שמלה אחת שחורה מלאה בשיערות שלו. זה בית של חתולים. לקח לנו חודשיים-שלושה והכנסנו לליבנו שתי גורות אחיות מתוקות, ניצולות נטושות בנות כמה ימים שגודלו ביד אוהבת והגיעו אלינו כמו רוח חיה ופרועה. הן משחקות/רבות/צדות אחת את השניה כל יום, כל היום. מי שכותב חייב חתול, הפנתרה השחורה כאן לצידי, מספקת לי מנוחה והשראה. היא מנמנמת כאשר רגל אחורית וזנב כרוכים סביב ידי השמאלית. בשפמה יש שיערה אחת לבנה בולטת. אני בטוחה שהג'ינג'י היה מאשר אותה ואת אחותה האפורה-לבנה בסנוביות וחשדנות אופיינית.
